כשחושבים על ריפוי מה שיכול לעלות לנו בראש הוא תרופה, צמח מרפא, תרופת סבתא, כל זה נכון אבל זה חיצוני.
יש גם ריפוי שבא מבפנים.
הורה וילד, ובמיוחד כשמדובר בילדים קטנים, זאת יחידה אחת.
בעיני הילד הקטן (עד גיל שנתיים לערך), אין הפרדה בינו לבין האמא (האמא – כי הילד התפתח אצל אימו בבטן ויצא ממנה, לכן החיבור הטבעי, ומתנצל על חוסר הפוליטיקלי קורקט…), והם יחידה אחת.
וגם כשהילד גדל, יש תמיד חיבור להורים, רצון בקירבתם והם המקום אליו הוא נושא את עיניו.
לכן להיות יחד עם הילד, ממש להיות, זה אחד הדברים המרפאים ביותר וזה גם מונע המחלות.
כי כשהילד עם ההורה וההורה נוכח, הילד מקבל את האנרגיה והכוחות של ההורה וזה חלק בלתי נפרד מההזנה שלו.
הוא גם יכול להיות רגוע, ללא סטרס, כי ההורה לידו, איתו, וזאת הרגשה מאוד מרגיעה.
וכשיש רגיעה ואין סטרס, מערכות הגוף עובדות טוב יותר, מתפתחות ומתחזקות, וזה כולל גם את מערכת החיסון, כך שהילד מוגן יותר מבפנים.
רגע, מה זה אומר להיות נוכח?
בעיני לא צריך לעשות משהו מיוחד, פשוט להיות. אפשר גם לתת מגע, להסתכל בעיניים (זה אחד הדברים שנותנים בטחון גדול לילד), לצחוק ביחד.
מצד שני, מה זה אומר לא להיות נוכח?
למשל, להיות בטלפון וכשהילד אומר "אבא, תראה מה אני עושה?" להרים את הראש לשנייה, לחייך ולומר "איזה יופי" ולחזור לטלפון.
אז ריפוי הוא לא רק מבחוץ, הוא מתחיל מבפנים, ביחידה המשפחתית, ביחד, פשוט להיות