כולנו עוברים ימים נוראים ויש מאיתנו שעולמם התהפך עליהם. אני חש כאב גדול וליבי איתם.
התלבטתי אם לכתוב בימים כאלה, ואז חשבתי שבמקצוע שלי – טיפול בילדים, אולי אוכל קצת לעזור.
אז אנסה, ברשותכם.
קודם כל רגשות. הרגשות סוערים, רגשות קשים, אצלנו ואצל הילדים. וזה כמובן לגמרי בסדר ולגמרי טבעי – לכאוב, לפחד, להיות חסר אונים.
זה בהחלט לא נעים, ומצד שני נזכור שלנו המבוגרים יש יכולת גדולה הרבה יותר להיות מודעים לרגשות, להבין אותם ולהכיר בהם.
זה לא אומר להדחיק, להפך, אם יש קשיים חשוב לדבר עליהם עם מבוגר אחר.
ואילו אצל הילדים במיוחד הקטנים, עדין אין בשלות רגשות, ולכן לפעמים גם אין יכולת לווסת את הרגשות ולהבין אותם, לכן אנחנו ההורים הם המתווכים שלהם.
לכן כדאי לעודד שיח רגשי – למשל, לשבת יחד באווירה נעימה, לאכול משהו טעים, ולשאול איך ומה מרגישים.
לפעמים הילד ידע לספר ולפעמים יהיה לו קשה יותר.
במצב כזה אפשר לשאול אותו "איפה זה בגוף", וכשמצליחים למקם את זה, אפשר לשאול איך זה מרגיש – חם או קר, דוקר או מתנפח, למשל.
כשמצליחים לדבר על זה ולמקם את זה, הרגש הופך למשהו יותר ברור ופחות מאיים, וזה מקל.
חלק חשוב נוסף הוא לתת לזה לגיטימציה – "זה ממש בסדר להרגיש ככה", ואולי גם לשתף בחוויה שלכם – "גם אני הרגשתי משהו דומה".
כי אם גם אמא או אבא חווים משהו כזה, זה עוד יותר לגיטימי ופחות מאיים.
עוד מעט אכתוב (או אעלה סרטון) על תרגיל הרפייה שאפשר לעשות במצבים של קושי.
בינתיים, שולח את תקוותי שיהיו לנו ימים טובים ובטוחים