דמיינו נהר שהמים בו זורמים בחופשיות. לפתע נופל ענף רחב של עץ לתוך הנהר וחוסם רבע ממנו.
בהתחלה, לא נראה שיש בעיה. רוב הנהר ממשיך לזרום וקצת מהמים מתחילים להצטבר ולהתקע, לא נורא.
אבל ככל שהזמן עובר, יש פחות זרימה היכן שהענף נפל. המים מתחילים לעמוד, יש פתאום ירוקת ומתחיל אפילו קצת להסריח.
זרימה = בריאות, תקיעות = מחלה – זאת אחת מאמירות היסוד של הרפואה הסינית והיפנית.
כשהדם והאנרגיה (צ'י) זורמים בצורה חופשית ובלי חסימות, אנחנו בריאים, עמידים יותר בפני מחלות וכשיש מחלה, נדע להתמודד איתה טוב ויחסית מהר.
כמשהו נתקע בזרימת האנרגיה והדם (כמו הענף שנפל לנהר), מחלה יכולה להתפתח. נכון, כמו בנהר, בהתחלה זה לא מורגש, אבל ככל שעובר הזמן והקיעות נמשכת, יש סיכוי גדול יותר למחלה לקרות.
מה בעצם יכול להפריע לזרימה החופשית של האנרגיה והדם אצל ילדים? הם הרי חופשיים מטבעם.
הנה 3 דוגמאות:
– סטרס:
כשאנחנו בסטרס מופעל מסלול עצבי נפרד שנקרא "סימפטטי".
המסלול הסימפטטי גורם להפרשת הורמונים של סטרס כמו קורטיזול ואדרנלין. זה בסדר גמור לזמן קצר אבל לאורך זמן זה מתחיל לשחוק את המערכות ולתקוע את הזרימה.
לרוב, ילדים מאוד מושפעים מהסטרס שלנו ההורים.
– רגשות:
רגשות לא מבוטאים ומודחקים פנימה כמו כעס ותסכול יכול לתקוע את הזרימה.
זה לא אומר שמי שכועס או מתוסכל הרבה הכל בסדר אצלו, ממש לא. גם לכעוס כל הזמן זה רחוק מבריאות
– גורמים פיזיים:
התקררות למשל, גורמת לתקיעות באזור העורף והגב העליון.
ישיבה מרובה עם הסמארטפון בתנוחה האופיינית – כשהראש כלפי מטה והכתפיים מכונסות, יגרום לתקיעות בזרימה בחלקים העליונים של הגוף, מה שיכול להוביל לרגשות כמו עצב ובמצב החמור יותר, אפילו דיכאון.
מיעוט בתנועה – ילדים זקוקים לתנועה והיום הרבה ילדים יושבים יותר מדי (שוב הסמארטפון…)
מה עושים?
טוב, אני לא אכתוב כאן על המובן מאליו – פעילות גופנית למשל, אלא אתן זווית קצת אחרת לעניין הזה.
ילדים מטבעם אוהבים תנועה
אני מהדור שאחרי בית הספר ירד החוצה לרחוב ושיחק עד שהיו קוראים לי "ערן, בוא הביתה! ארוחת ערב!!!".
וכבר הרבה זמן ילדים לא רצים בחוץ ככה סתם, מכל מיני סיבות.
אני חושב שהשתיים העיקריות הן הרצון לגונן על הילדים, שנובע מפחדים וחרדות אצלנו ההורים וכמובן, המסכים ובראשם הסמארטפון.
הורים חרדים, מדי, לפעמים
לגבי החרדות שלנו ההורים ממה שיקרה לילדים, חלקן מוצדקות וחלקן מוגזמות, והן מאוד מושפעות מהכמויות העצומות של המידע שאנחנו סופגים בכל יום.
זה נושא משמעותי שפחות אגע בו בפוסט הזה.
מסך לכל ילד
אז המסכים. פעם היתה תכנית של הממשלה "מחשב לכל ילד", היום יש לכל ילד מחשב מתוחכם בכיס ומול העיניים, והשעות שהם מבלים מולו רק הולכות וגדלות.
יש כמובן הרבה מה לומר סביב זה והיום אני רוצה להתייחס לעניין התנועה שקשורה במסך.
יותר מסך פחות תנועה
כתבתי בהתחלה שילדים הם יצורים תנועתיים מטבעם. האינסטינקטים שלנו אומרים שכדי לגדול, להתפתח, אנחנו צריכים להיות בתנועה, במיוחד בילדות.
כשהילד בתנועה הוא מתחזק והוא גם לומד הרבה מאוד על העולם, מהתנסות ישירה ולא דרך מסך.
כשהילד מבלה מול מסך רוב היום, הוא נכנס למציאות אחרת שהוא ברוב המקרים לא בוחר, וכך נמנע ממנו מגע עם מציאות אמיתית וההתנסות הישירה בה והא גם סטטי ולא נע.
העיניים במסך והגוף מכופף
וגם למנח הגוף יש משמעות גדולה – הראש למטה, הכתפיים מכונסות פנימה, הגב עליון מתוח.
התנוחה בה הגוף נמצא תוקע את התנועה של אנרגיה ודם באזור החזה, ויש לזה גם משמעות רגשית גדולה:
בית החזה הוא מקום מאוד מרכזי מבחינה רגשית, והתקיעות הזו יכולה להוביל לתקיעות רגשית: עצב, תסכול, כעס ולפעמים גם להתפרצויות זעם.
מה אנחנו ההורים יכולים לעשות?
קודם כל דוגמא אישית
אם הילד רואה אותנו כל הזמן במסך, אז הוא מבין שזה מה שצריך להיות והוא פשוט מחקה אותנו.
אז הדבר הראשון הוא לחשוב: "איך אני מבלה פחות זמן בסמארטפון?"
שנית, ליזום פעילויות אחרות
למשל, משחק קופסא, בישול יחד, יציאה לפארק. כל מה שיכול להוציא מהמסך ולהביא להתנסות ישירה אל מול המציאות האמיתית.
כן, גם לשבת יחד ולשחק יותר תנועה פנימית חיובית.
דבר נוסף ואולי קצת מפתיע זה לצחוק.
ההתכנסות במסך גורמת לנו להיות עצובים יותר, לכן יציאה מהמסך לתוך מקום מצחיק ושמח עוזרת לתנועה של הרגשות ולהרגשה טובה הרבה יותר.
צחוק גם יוצר תנועה וכשאתמול בערב ישבתי עם הבת שלי במיטה לפני השינה, עשינו חיקויים של חיות וצחקנו, חשבתי לעצמי מי הגאון שהמציא את הצחוק.
אז לסיכום, פחות מסכים = יותר תנועה, יותר תנועה = יותר בריאות, וזה מתחיל, כרגיל, בנו ההורים.