היות ילד רגיש בעולם קשוח זה לא קל,
במיוחד אם האמונה שלנו בתור הורים היא שהעולם קשוח ולכן גם הילד צריך ללמוד להיות קשוח כי אחרת יהיה לו קשה בעולם הזה.
אחת מדרכי האבחון של הרפואה היפנית היא חלוקה לטיפוסים. ישנם 4 טיפוסים עיקריים שלכל אחד מהם מאפיינים שונים,
למשל מראה, מבנה, גוון וגם דרך רגשית ייחודית שבה כל אחד מתנהל.
אז יש כאלה שהם קשוחים מטבעם, יש מכילים, חייכנים ועם ביטחון עצמי רב, יש כאלו שנוטים לפחדים ויש גם ילדים (שהופכים למבוגרים) רגישים ועדינים.
אז נכון, אנחנו חיים בעולם שנראה ומרגיש קשוח, אז מה יעשה ילד רגיש בעולם כזה?
בעיני זה מתחיל קודם כל בהכרה בזה שיש לי ילד שהוא רגיש ושהרבה פעמים הוא ממשיך שושלת של אנשים רגישים.
יכול להיות שניסו כמה פעמים לקטוע את שושלת הרגישים הזאת כשחינכו את הבנים למשל לא לבכות כשקשה ו"להתמודד", ואת הבנות לא להיות רגשניות מדי (וההפרדה הזו בין המגדרים ואיך כל מגדר צריך להתנהג הוא נושא לפוסט אחר), אבל ילד רגיש יהפוך למבוגר רגיש – זה מי שהוא.
והניסיון לקטוע ולהדחיק את הרגישות רק תגרום לניתוק מהיסוד הבסיסי שקיים אצל הילד, אצל המבוגר, והרבה סבל בעקבות זאת.
וממש לא צריך לנתק כי לרגישים יש תכונות שחשוב להביא לעולם ה"קשוח" – יש להם יכולת לראות אחרים, להיות אמפטיים, להבין לעומק מה שאחרים חווים ולכן הם טובים במציאת דרכים להקלה על סבל, אם רק מאפשרים להם.
אז אם יש לכם ילד רגיש, טפחו את הרגישות שבו, זה זהב אמיתי, ואולי זה גם יעזור להיזכר ברגישות שלנו, בילדים הרגישים שאולי היינו ולראות את המבוגרים שאולי הפכנו להיות, על השריון שאולי שמנו על עצמנו, כדי לא להיות ילדים רגישים בעולם קשוח.