רוב האנשים הולכים או יושבים עם הראש למטה, בתוך הטלפון.
יוצאים עם הכלב, מחכים בתחנת אוטובוס או שסתם הולכים, הראש למטה.
וזה אומר שפחות אנשים רואים אנשים אחרים ופחות אנשים נמצאים במציאות האמיתית – הרחוב, התחנה, חדר ההמתנה, למשל (וכן, לפעמים זה משעמם). הורים הולכים עם הילדים לגן שעשועים, ובטלפון.
כשהילד אומר "אמא, תראי מה עשיתי", לפעמים אומרים לו "איזה יופי!" בלי שמרימים את הראש.
נעזוב לשנייה את החוויה שלנו המבוגרים כשאנחנו בורחים מהמציאות לטלפון (ויש עוד הרבה השלכות, אבל זה לפוסט אחר), וננסה לבדוק לרגע מה החוויה של הילדים?
אולי "הטלפון יותר חשוב ממני"? אולי "טוב, אם אבא לא עונה או שלוקח לו זמן, אני כבר לא אשתף"?ואולי "אני כבר מחכה שיהיה לי טלפון כדי שגם אני אוכל לברוח"?
הפתרון הוא פשוט מצד אחד אבל לא פשוט מצד שני.
פשוט, כי מה זה כבר לשים את הטלפון בצד כשאני עם הילדים?
לא פשוט, כי כולנו מכורים, ויותר נכון, הצליחו לגרום לנו להתמכר: לצורך להיות זמינים, לדעת מה קורה, להתעדכן.
כשתכל'ס, מה שחשוב שבאמת נמצא תמיד כאן, ממולנו, לידנו.
לפעמים זה קצת משעמם, קצת מעצבן, ולפעמים זה משמח ומרגש.
ולא משנה מה זה בדיוק ואיך זה מרגיש, זאת המציאות האמיתית, שהרבה פעמים אנחנו פשוט מפספסים אותה, ולפעמים אותם.
אז איך זה יהיה היום אחה"צ או בערב עם הילדים?