למה לא פשוט לנו עם הילדים לפעמים?
סיבה אחת, קצת נסתרת, היא שהילדים הם שיקוף שלנו.
חלק ממה שהם באו לעשות כאן בעולמנו, הוא לשים לנו מראה ולעזור לנו לשנות את מה שאנחנו מרגישים בפנים שאנחנו צריכים לשנות, כדי שהחיים יהיו טובים יותר, אבל נמנעים מזה.
ולמה להימנע ממשהו שיכול לשפר את חיינו? פשוט בגלל שחלק מסוים של המוח תפקידו לשמור על הקיים כי כל שינוי מסמן עבורו סכנה.
ולא משנה אם מה שקיים פחות טוב. זה מוכר וידוע, לכן ההגיון ההישרדותי אומר "נישאר שם, זה הכי בטוח".
והנה בא ילד קטן, שם מראה, מציף רגשות, מעלה כעסים.
הוא לא עושה את זה כדי לעצבן, אלא כדי שנהיה מוכנים להסתכל במראה ושנתחיל לזוז למקום טוב יותר, עבורנו, עבורו.
ואז שמים להם טלפון חכם ביד מגיל צעיר, נותנים חטיפים וממתקים, קונים צעצועים, ואם זה בגיל ביה"ס והוא מפריע שם אז אולי ריטלין.
העיקר שיירגע, העיקר שלא ישים כבר את המראה הזאת (והוא שם אותה לא רק לנו ההורים), זה לא נעים!
לפעמים זה "מצליח", הוא באמת נרגע, יש פחות מראות ואנחנו יכול לחזור לשגרה, כן, אותה שגרה, לא משהו לפעמים, אבל שגרה מוכרת.
יש גם דרך אחרת. להסכים להסתכל במראה, לראות דברים שהייתי רוצה לשנות ולא להרגיש אשם שעדין לא שיניתי.
להיות יותר נוכח בחיים שלי, בחיים של הילדים שלי (ולא מדובר על נוכחות פיזית), ובצעדים קטנים להתחיל לשנות.
להסכים להיות, עם כל מה שעולה, ולתת לפעמים לילד שלי ללמד אותי.
תקופות מטלטלות הם גם חלון הזדמנויות לשינויים.
הערב ב-20:30 אהיה בזום להורים ואדבר גם על זה.