הרפואה הסינית היא רפואה מאוד מגוונת ויש לה זרמים שונים.
אחד מהזרמים היא הרפואה היפנית, אחות קטנה לסינית, רק בת 1,800 שנה פלוס מינוס, ויפן זו הרי תרבות מיוחדת ולפעמים מוזרה – יש לה את הקטע שלה 
אז נזירים יפניים שיצאו ללמוד בסין החל מהמאה ה-3 לספירה, לקחו את הרפואה הסינית והתאימו אותה לתרבות המיוחדת שלהם 
הכל הפך למדויק ומותאם יותר ב-2 תקופות בהן יפן סגרה את עצמה לעולם, בכל פעם לכ-200 שנה.
למשל, דרכי האבחנה 
בסין היה נהוג לשמור על צניעות, לכן האבחנה נעשתה רק על ידי מישוש הדופק, שמספק המון מידע לגבי מערכות הגוף, עם מעל 30 איכויות שונות, ב-6 עמדות וב-3 עומקים,
והתבוננות בלשון: השריר החיצוני היחידי בגוף, שנותן מידע על מה שקורה בפנים על ידי צורה, גוון, חיפוי, סימנים מיוחדים כמו חריצים או סימני שיניים 
ביפן היה פחות עניין עם צניעות, ולא היתה בעיה למשש אזורים בגוף כמו בטן וגב כדי לקבל סימנים אבחנתיים נוספים.
כך שהיפנים פיתחו שיטות מגוונות לבדיקת אזורים שונים בגוף והבנה מה הסימנים שהגוף מספק אומרים 
תזכרו שמדובר בתקופות בהם לא היו טכנולוגיות רפואיות כמו רנטגן, סי.טי, בדיקות מעבדה ועוד, ולכן היה הכרח ללמוד לעומק את סימני ותגובות הגוף כדי להבין מה יצא מאיזון ובמה לטפל 
הידע הזה, שנאסף לאורך אלפי שנים, נבדק ונחקר על ידי הסינים והיפנים בכלים המדעיים של אותן התקופות, והוא סופר רלוונטי גם להיום.
כי אמנם עברו משהו כמו 3,000 שנה מאז שהחלה הרפואה הסינית, אבל אנחנו בני האדם, זהים לחלוטין לבני האדם שחיו בתקופה הזו 
באופן אישי, אני משתמש בשיטות האבחון האלו כל הזמן: דופק, לשון, מישוש והתבוננות.
אני רואה בטיפולים עד כמה הן מדויקות ומסייעות לי למצוא את הסיבה-השורש, שגרמו לילד לצאת מאיזון ולחלות, ואבחון מדויק מביא לטיפול אפקטיבי