המילה יציבות הלכה לאיבוד בתוך המציאות שמשתנה כבר די הרבה זמן בתדירות מאוד גבוהה, הקרקע נשמטת מתחת לרגליים שוב ושוב וכשאין אדמה יציבה, באופן טבעי אנחנו נכנסים ללחץ.
מה שמעניין הוא שלמעשה, המטרה העליונה של הלחץ היא לאפשר לנו למצוא מחדש את היציבות, ובפוסט הזה נראה איך אפשר לחזור למצב רגוע יותר, בתוך "סיר הלחץ" הזה.
ילדים גדלים, מתפתחים ומשתנים מהר, לכן הם לא יציבים בהגדרה וזה בסדר – כך צריך להיות, כי אי אפשר להיות יציב לגמרי כשקורים כל כך הרבה שינויים פנימיים.
כך שהילד יודע באופן אינסטינקטיבי להתמודד מול השינויים הפנימיים (וכמובן, יש רגעים רבים שבהם הוא חייב את עזרת ההורים), אבל כשיש כל כך הרבה שינויים בחוץ – חיוביים/שליליים, הולכים/לא הולכים לביה"ס, בידוד/לא בידוד, רואים/לא רואים חברים ומשפחה, הסביבה הקרובה מאוד מתוחה, כל השינויים האלו גורמים גם לילדים לאבד את האיזון, שמלכתחילה הוא מאוד עדין, ולהיכנס ללחץ ומתח.
עבור המוח מצב של חוסר יציבות מתמשך הוא ממש כמו רעידת אדמה פיזית, ובמוח נדלקת ה"נורה האדומה" שאומרת: סכנת חיים של ממש.
כשריד קדמוני למצבים בהם היומיום היה רווי בסכנות חיים אמיתיות, התפתח מנגנון שבו כשנדלקת הנורה האדומה במוח הגוף עובר מיד ממצב "רגיעה" למצב "לחץ", ממש כמו לחיצה על מתג של מנורה.
וזה ממש פיזיולוגי – במצב "רגיעה", פועלת מערכת העצבים הפראסימפטטית שאחראית ומווסתת תפקודים כמו עיכול, שינה, מין, ובו גם מופרשים הורמונים שגורמים לנו להרגיש טוב, כמו אוקסיטוצין (הורמון האהבה).
במצב "לחץ" פועלת מערכת העצבים הסימפטטית, תפקודי הרגיעה לא חשובים כעת, אלא תפקודים שכרוכים בהישרדות ולכן גם מופרשים הורמוני "לחץ" כמו אדרנלין וקורטיזול,
העניין הוא שמצבי לחץ "מסכני חיים" אמיתיים אמורים לקחת זמן קצר בלבד, ומה שקורה היום הוא שלמרות שאין סכנת חיים מיידית, המוח תופס את המצב כסכנה כזו, ומערכת העצבים הסימפטטית ממשיכה לעבוד לאורך זמן, כל עוד הלחץ קיים.
התוצאה היא חיים במצב של לחץ מתמשך וזה שוחק מאוד את המערכת הפיזית, הרגשית והנפשית של כולם – הורים וילדים.
יש כמה "טריקים" שעוזרים להעביר את מערכת העצבים ממצב "לחץ" למצב "רגיעה". זהו מצב בו במקום
הנה 2 מהם:
מגע: מגע עוזר לנו להרגיש שאנחנו לא לבד וכשאנחנו יחד, ההתמודדות קלה יותר והמערכת מתחילה להירגע. כולנו מכירים למשל את ההרגשה של לקבל חיבוק.
אז אם אפשר לחבק, מחבקים (כמובן, לא בכוח כי זה יעשה את הדבר ההפוך) ואם לא, פשוט נוגעים. למשלף טופחים על השכם בעדינות, מלטפים את הראש, יושבים צמוד לילד.
ואם הילד לא אוהב מגע אפשר לתת מגע מקרי. לדוגמא, כשהילד עובר מולך מתקרבים לכדי חיכוך זרועות. אפילו מגע מקרי שכזה עוזר לגוף לעבור למצב רגיעה (ויש מחקר מוח נפלא על זה).
נשימה: בזמני לחץ הלב פועם מהר יותר, לחץ הדם עולה והנשימות שטחיות. המטרה היא לספק תפוקה יותר גבוהה בזמן קצר, כי כאמור המוח מפרש את מצבי הלחץ כמצבים של סכנת חיים, וכאמור, כשיש לחץ לאורך זמן, המעגל הזה מתמשך ושוחק.
לכן תשומת לב לנשימות חשובה מאוד.
מה עושים? עוצרים לרגע, שואפים אויר מהאף וסופרים באיטיות עד 4, עוצרים לשנייה או שתיים ונושפים את האויר מהפה באיטיות (השפתיים מכווצות כאילו שיש בתוכן קשית) בספירה עד 6 – ממש את כל האויר. עושים את הסבב הזה למשך דקה-שתיים (אם מרגישים סחרחורת, מפסיקים. עם הזמן זה בדרך כלל מסתדר).
והילדים? בהחלט! מומלץ לשבת יחד עם איתם ולתרגל את תרגיל הנשימות הפשוט הזה ואפשר גם ללמד אותם להשתמש בו לבד כשהם בלחץ.
לפעמים השינוי הוא מיידי – אנחנו מרגישים רגועים יותר וה"סוללה" שלנו נטענת, ולפעמים זה לוקח קצת יותר זמן וזה דורש התמדה ותרגול.
אז סיר הלחץ כאן, וכמו שקראתם, אפשר לשחרר קצת את השסתום ולהוריד את המפלס, אצלכם ואצל הילדים.
וחשוב להזכיר – אין קסמים, כל דבר שהוא משמעותי דורש תרגול והתמדה (וזה גם מסר מאוד חשוב לילדים שלנו).
לפעמים זה מצליח יותר ולפעמים פחות, אבל כל מי שרוצה להרגיש טוב יותר ולאורך זמן, מומלץ לתרגל, להתמיד ולהכניס את הנשימה והמגע לשגרת היומיום. זה יכול ממש להוריד את מפלס הלחץ ולשנות לטובה את האווירה בבית.
להתייעצות על פתרונות טבעיים ויעילים למגוון בעיות בריאותיות, פיזיות ורגשיות בילדים:
או
