הבוקר קמתי, הטלפון היה לידי. התלבטתי, האם להציץ בו?
מצד אחד, אמרתי שבטח אין הרבה חדש ומצד שני, עלה דחף דווקא כן, אולי בכל זאת פיספסתי משהו?
הצצתי. במפתיע, הרבה חדש לא קרה. ככה, בלי לשים לב, עברו להן 10 דקות עד שיצאתי מהמיטה אל תרגילי המתיחות והמדיטציה.
כמעט בלי לשים לב עברנו מהפכה ענקית בתשומת הלב שלנו. בלי לשים לב היא נשאבת למקום אחד מרכזי שנראה שכל העולם מתרכז בו – הטלפון.
חברות הייטק עצומות משקיעות משאבים אדירים להשאיר אותנו במסך, אנחנו משלמים דרכו, מקבלים את כל המידע שאנחנו רק רוצים, הוא כלי בידורי, מנחם גם כשקצת קשה, אז מי צריך יותר מזה?
ואולי באמת לא צריך? קצת קשה לראות היום מישהו – ילד או מבוגר, שהולך ברחוב בלי שהוא בתוך הטלפון. אולי באמת אני מקבלים את הכי טוב שאנחנו צריכים ממנו?
אולי כל הצרכים שלנו יכולים להיות מסופקים דרך המסך הקטנטן ולא נזדקק יותר לשום דבר אחר?
יכול להיות, אבל כדי שהטלפון יספק באמת את כל הצרכים שלנו אנחנו צריכים לעבור אבולוציה משמעותית, וכזאת לוקחת אלפי שנים שלא לומר מיליוני.
אנחנו יצורים מאוד מורכבים. ביולוגיים – עם מערכות מורכבות מאוד, יש בנו יסודות נפשיים – ברובם עדין לא מובנים לגמרי ויש גם יסודות רוחניים, שמחוברים למקומות מסתוריים הרבה יותר.
היצורים שאנחנו הם תוצאה של התפתחות בת מיליארדי שנים, בהם נבנינו והשתנינו כל כך הרבה פעמים, כדי שנתאים למקום בו אנחנו נמצאים, תוך הבנה שאנחנו חלק מהמקום הזה.
אנחנו מורכבים מטריליוני תאים, שבצורה מופלאה יודעים להסתדר יחד כדי ליצור גוף מתפקד. אנחנו בנויים מיסודות, שהמקור של חלק מהם נמצא בכלל בכוכבים אחרים.
אנחנו נושמים את אותן החמצן וקראתי לא מזמן שכל אחד שחי אי פעם על פני כדור הארץ, חלק לפחות מולקולת חמצן אחת עם כל האחרים שחיו (וחיים) כאן.
ואז, לפני 15 שנה בערך, הגיע הסמארטפון. אבולוציה מטורפת שנדמה שהולכת ומשתלטת על היצורים המופלאים שאנחנו.
אבל זה רק נראה ככה. הסמארטפון, למרות שהוא מתחזה ככזה, רחוק מאוד מלספק את הצרכים האמיתיים שלנו כיצורים אנושיים.
זה שאני קם בבוקר ולוקח ליד את הסמארטפון, רק אומר שאני מכור ברמה מסוימת לציפייה ולריגוש הקטן שמגיע איתה – "האם מישהו חשב עלי?"
אבל יחד איתה מגיעה גם האכזבה הקטנה – "כנראה שלא…", וגם אם כן וקיבלתי הודעה או לייק או תגובה, זה מחזיק ל-2 שניות בערך.
אם קמתי בבוקר, הערתי את הילדים ואני שותה את הקפה שלי כשהעיניים שלי בסמארטפון, אני מחמיץ את ההתרחשות החשובה ביותר שקורית ברגע זה – הילד שלי קם, אחרי שנת הלילה, אולי הוא חלם על משהו, אולי הבוקר קצת קשה לו, אולי הוא רוצה אותי במיטה לידו לעוד רגע.
כשאני הולך איתו לפארק והוא משחק ואני במסך, אני מחמיץ את ההצלחות שלו וגם את האכזבות, אני לא שם כדי לתמוך בו כשקשה ולעודד כשצריך, אני לא שם להתגאות בו ולראות עד כמה הוא גדל ועושה דברים חדשים.
כשאני מכין ארוחת ערב ועל הדרך קורא חדשות, אני מחמיץ את הצורך שלו ברוגע, בחיבוק שלי, ב-5 דקות שאני יכול לנצל כדי לקרוא לו סיפור קצר או להקשיב למה שקשה לו.
והילד שלי, למרות שהוא לא אומר, מרגיש את הכל ומושפע – פיזית, רגשית, נפשית.
כשאני הולך לישון והדבר האחרון שאני עושה זה לשוטט בפייסבוק או באינסטגרם, אני מחמיץ את עצמי. אני בורח מהקשיים שהיו לי היום, אני שוכח את הרגעים הטובים, אני לא מחבק את עצמי ואומר תודה על היום הזה.
אני כל הזמן בורח החוצה במקום להישאר בפנים. וכשאני בורח החוצה, ה"החוצה" לא בורח, הוא רודף אחרי, כי כל הזמן קורים דברים "מסעירים" בחוץ, אבל הדבר המסעיר ביותר קורה בפנים, אצלי בפנים, אצל הילד שלי בפנים, והמסך מבריח אותי משם.
(רק להבהיר, נתתי כאן דוגמאות נפוצות ולא מתוך חיי הפרטיים 😊).
ההשפעות הן עמוקות מאוד. הן חורצות נתיבים במוח שלנו ומשנים אותו, ולא בדרך הטובה. הרבה מחקרים מראים על עלייה בדיכאון ובחרדה, רמות מתח שעולות, השוואתיות וחוסר סיפוק מהחיים שלנו, ככל שזמן המסך שלנו עולה.
אז מה עושים? הסמארטפון כאן והוא יישאר כאן. יש בו הרבה דברים טובים שעוזרים לנו והופכים את החיים לקלים יותר.
ויש בו גם משהו מאוד מזיק שמשפיע עלינו ועל הילדים שלנו ולא בדרך טובה.
מה הפתרון? למצוא את דרך האמצע. למשל: קובעים כלל – כשאנחנו עם הילדים אנחנו לא עם הטלפון, כי אין אפשרות להיות נוכחים בו זמנית ב-2 מקומות, ומי כדאי שימתין, הטלפון או הילד?
קיבלנו מתנה ענקית לידיים – יכולת להיות מחוברים לכל המידע שקיים בעולם. המתנה הזאת מביאה איתה גם הרבה סכנות ובעיות פוטנציאליות שאת רובם אנחנו לא מרגישים אבל הן כבר חילחלו עמוק פנימה ומשפיעות לטווחים הארוכים.
וכמו שאנחנו מחזיקים את הטלפון בידיים, כך גם הבחירה, אצלנו בידיים.