בפוסט הקודם כתבתי על הסטרס והתפקיד המכריע שלו בחיים שלנו בכלל ובמערכת החיסון בפרט. היום אני כותב לכם ממצוקי דרגות בים המלח, מול נוף משגע, באווירה רגועה ושמחה.
באתי לכאן כדי לנקות קצת את הראש וגם כדי להשלים את העבודה על אתר חדש על בריאות טבעית לילדים ומשפחה וזה ממש מקום אידאלי לעשות את זה.
אבל זאת לא חוכמה…
חופשה, ארוכה או קצרה היא תמיד (או לפחות בהרבה מקרים) כיפית, נעימה, מרגיעה ומטעינה מצברים. טוב לצאת לחופשה אבל זה רק חלק קטן מהחיים האמיתיים. השאלה הגדולה היא "מה קורה כשחוזרים מהחופשה?"
הרי החיים עצמם מחכים לנו – המשימות והמטלות, ההתמודדות עם הילדים, עם העבודה, עם המצב הכלכלי, עם הקורונה ועם הסטרס הכללי שנמצא כאן באוויר.
איך מתארגנים על כל אלה ולא נשאבים מיד אחרי החופשה למעגל הסטרס הבלתי נגמר?
חומריות. קלישאה מוכרת, אבל נכונה
נדמה שעם כל סבב של הקורונה הרצון לקנות עוד משהו חדש, לצאת לחופשה ובסך הכל לברוח, הוא משהו שהולך ומתעצם. הסיבה ברורה – אנחנו נמצאים במצב של אי וודאות, לא יודעים מה הולך להיות מחר, אמצעי התקשרות מראים את הצד השחור של המציאות (זה עושה רייטינג) ועל הגל הזה מתלבשים משרדי הפרסום והחברות הגדולות כדי לייצר לנו עוד "ממתקים" של בריחה מהמציאות.
אבל אולי הרגשתם את זה – הדבר החדש והנוצץ מרגש לכמה ימים, מקסימום כמה שבועות, ההרגשה מהחופשה המדהימה נשארת לזמן דומה ואז? יש רצון לעוד משהו חדש ומרגש וכן הלאה, במעגל סגור.
השמחה והאושר שמשיגים מכך מחזיקים לזמן קצר ויותר מכך, הם לפעמים גם מוסיפים על הסטרס, כי מאיפה יהיה עוד כסף לדבר הבא? או, איך משיגים עכשיו חופשה במקום עוד יותר מדהים? וגם, השכנים מקומה 3 דירה 8 קנו רכב חדש ואנחנו חייבים גם, קצת יותר משודרג.
ופתאום גם הילדים נורא חסרי שקט, נמצאים במסכים כל הזמן וכשמנסים להוציא אותם משם זה גורר תגובות בין לא נעימות לכעס והתפרצויות ואז גם אנחנו נשאבים לתוך המסכים, מחפשים את ה"אקמול" או ה"ציפרלקס" התורן שירגיע אותנו.
לחזור לבסיס של הבסיס
אז מה הפתרון? איך יוצאים מהמעגל הזה? קודם כל, פוקחים עיניים ושואלים את עצמנו בכנות – האם אנחנו במעגל הזה? האם זאת חוויה טובה? ושאלת השאלות – האם אני רוצה שהמצב ישתנה?
נקודה חשובה לגבי זה – לפעמים אנחנו שיפוטיים מאוד עם עצמנו: "אוף…שוב אני לא מצליח, שוב אני מתוח, שוב הילדים מעצבנים…" רגשות אשם יש לנו בשפע, כך שלא צריך להוסיף על זה.
אז זה השלב הראשון – לשאול בכנות ולענות בכנות. ואם התשובה היא "רוצה לשנות", חוזרים לבסיס, למשבצת הראשונה, לפני שהיו טלפונים חכמים ומסכים, לפני שהיה אוכל מתועש מלא סוכר, אפילו לפני שהיה חשמל.
לא, זה לא אומר שעכשיו תנתקו את החשמל ותזרקו את הסמארטפון, מה שזה כן אומר זה לחזור למצב בסיסי שהאנושות חוותה בחלק המכריע של ההיסטוריה – מצב של חסר חומרי.
לא, אין בי רומנטיזציה של התקופות ההם. פעם גם היה רע, רע מאוד אפילו, אבל אני רוצה ללכת למקום הזה כדי להיזכר בתקופה בה היה מעט והיו גם מעט אפשרויות והסחות דעת חיצוניות.
מה עושים כשאין?
"אמא משעמם לי", "מתי הולכים לבריכה?", "מתי אני יכול עוד פעם בטלפון?". אלה שאלות שהילדים שואלים כל הזמן, אבל אם נשים לה ונהיה כנים, זה גם עובר לנו בראש: "מה כבר נלך לעוד הופעה?", "מתי כבר נצא לעוד חופשה?", "מתי כבר נשדרג את הרכב?".
כל השאלות האלה, של הילדים ושל המבוגרים, הם ניסיון לברוח מהרגע הזה, מהמציאות הלא נוחה.
כאן ההזמנה שלי היא לתת לילדים ולעצמכם תשובה אחרת – "אין", "מתישהו בעתיד, לא יודעת מתי", "לא עכשיו", ולעזוב את כל ניסיונות הבריחה ופשוט להיות:
"אין עכשיו טלפון, לא הולכים לבריכה, לא יוצאים לחופשה בקרוב, לא קונים רכב חדש, לא הולכים לקניון. אז מה בא לך לעשות עכשיו?" ברגע שהאפשרויות מאוד מצטמצמות, קודם כל תרגישו בתחושה של רווחה. עצרתם את המירוץ, אפילו לרגע. המוח נרגע, המרדף נפסק, אפילו לקצת.
שנית, אולי תתפלאו לראות שגם הילדים נרגעים. אולי זה ייקח כמה דקות או קצת ויכוחים, אבל כשהם יבינו שאין (אחרי שגם אתם הפנמתם את זה, אחרת הם ירגישו שזה לא אמיתי), הם אולי ישתעממו לקצת (או הרבה), וזה גם ממש בסדר, והם ימצאו לעצמם עיסוק או יציעו לעשות משהו יחד.
פשוט להיות ביחד
וכאן נפתחת לכם הזדמנות מדהימה ממש – פשוט להיות ביחד. בלי צורך ללכת לשום מקום שבו קונים משהו, אוכלים ג'אנק או יושבים מול מסך, למשל. פשוט להיות יחד, לחזור לבסיס. זה אולי ירגיש שיש קצת קוצים בישבן בהתחלה, אבל אם תתמסרו לרגע או לרגעים האלה, תגלו שזה זמן קסום באמת. זמן שאתם באמת ביחד, בלי טלפונים (ותשימו את הטלפון בצד, אל תבדקו ווטסאפ, פייסבוק, אינסטגרם לזמן מה), זמן של להיות ברגע הזה, בלי תלות בשום דבר חיצוני שמביא את הריגוש.
זה לא מאורע חד פעמי
כשזה קורה פעם אחת זה נחמד. אבל כולנו מכורים למשהו – לטלפון, לקניות, לריגוש הבא, כך שמאוד קל לחזור לשגרת ההתמכרות. לא, אני לא אומר לוותר על הדברים האלה, בכלל לא, אלא לקחת עוד משהו בחשבון – את המקום של ה"אין" הזה. ההצעה שלי היא לתכנן זמנים של "אין" – תכנון גורם לדברים לקרות, וכן, אפשר גם להיות ספונטניים.
ככל שתכניסו יותר "אין" בתוך השפע שבחלקים גדולים שלו הוא לא אמיתי אלא ממכר, לבד, בתוך הזוגיות ועם הילדים, כך תגלו שאתם הרבה פחות בסטרס.
ואיך זה מתקשר לרפואה סינית-יפנית? הקשר הוא החזרה לבסיס, לאיזון, למה שבפנים יותר ממה שבחוץ. הילדים יודעים את זה, הם עדין לא שכחו, אנחנו המבוגרים צריכים להיזכר. לכן תיעזרו בילדים ותראו איך זה בא להם מהר הרבה יותר ממה שאתם חושבים.
שתפו וספרו איך היה לכם 🙂