בימים האלה אני נע בין הצפה רגשית להכלה.
יש פעמים שממש קשה לי ואז אני עוצר. מנסה לעצור את השטף ומתנתק מהחדשות ומהסיפורים קורעי הלב.
אחר כך לוקח כמה נשימות ונכנס פנימה. בודק מה קורה בפנים ומוצא שעל פני השטח יש סערה, אבל בפנים יש יציבות ואני משתמש בה כעוגן.
אני ומשפחתי לא נפגענו מההתקפה ולאור זאת ברור שזאת פריבילגיה היום למצוא יציבות פנימית, אני מרגיש שאפילו קצת יהיר לדבר עליה, אבל בפנים, מתחת להכל, אני מרגיש שהיא קיימת.
אז לי עוזר לשים לב שאני נסחף בשטף, לעצור, לקחת כמה נשימות עמוקות, לעצום עיניים, להיכנס פנימה, לעקוב אחרי הנשימה, למצוא אפילו גרעין של יציבות, עוגן קטן.
עד ההצפה הבאה, שכשתגיע תהיה לי דרך לחזור לעצמי.
כך גם אפשר לעשות עם הילדים – להיות ביחד, לזהות קושי, לעצור, לעצום עיניים ביחד, לנשום ביחד, בשקט. חצי דקה, דקה, כמה שאפשר..
ואז חלון נפתח למשהו אחר, רגוע יותר, עד לפעם הבאה.