הכאב כל כך גדול, חוסר האונים גם, הרוח הישראלית מרימה, בוודאי, אבל את הקושי אי אפשר להדחיק ולפעמים אנחנו צריכים מנוחה.
שלשום ישבתי עם הילדים שלי וראינו טלוויזיה. הם מתבגרים ואני חושב שזה חשוב לצפות יחד איתם, סלקטיבית, במה שקורה, לשמוע מה הם מרגישים ולשתף גם.
בשלב מסוים עמדו לי דמעות בעיניים והבת שלי, בת 12 עוד מעט, מסתכלת עלי ואומרת לי "אבא, זה בסדר לבכות".
וזה ממש בסדר להיות עצובים ושהילדים ירגישו את זה, זה מאוד אנושי, כך הם לומדים שכשיש משהו עצוב מותר להיות עצובים וגם לבכות.
ומגיע שלב שאני מרגיש שזהו, הגוף והנפש כבר עייפים ואז אני יודע שאני בסך הכל צריך 22 דקות כדי להתאפס ולחזור עם כוחות מחודשים.
למה אני מתכוון?
לסוג של שנ"צ אבל קצר, כזה שלא גורם לגוף להיכנס לשלב עמוק של שינה, כדי לא לקום הפוכים.
22 דקות הוא הזמן המתאים בו אנחנו יכולים להיות בשינה קלילה, לפעמים רק מנוחה, וזה ממלא לנו את המאגרים מחדש.
אני נכנס לחדר, שם טיימר על 22 דק', סוגר קצת את התריס אבל לא מחשיך לגמרי כדי שהמוח לא יחשוב שלילה, שוכב ונושם נשימות עמוקות ונותן למחשבות לעבור (ראו את הסרטון הקודם על מדיטציה קצרה).
לפעמים אני נרדם ולפעמים לא, אבל בכך מקרה ה-22 דקות האלו הם זמן של הרפייה וחידוש מאגרים, שאחריהם אני יודע שאני יותר מאוזן ויכול להיות יותר נוכח ומכיל עם הילדים.
צריך פסק זמן לפעמים, חשוב לקחת אותו כדי להיטען, ולא צריך הרבה זמן כדי לעשות את זה ולהחזיר כוחות.