כשנולדו התאומים שלי לפני יותר מ-18 שנה, הפכתי לאבא לראשונה והרגשתי שקיבלתי עוד משהו – אשמה.
בהתחלה זה אף פעם לא היה מספיק טוב, ביקרתי והאשמתי את עצמי כשטעיתי (וטעיתי…).
בבודהיזם יש משל יפה על חץ שנורה והחץ שבא אחריו.
בקצרה, חץ נורה ופגע בי. זה כואב, אני כועס – מי ירה את זה?
ואז, כמעט אוטומטית, מופיע החץ השני, הפנימי – למה לא זזתי מקודם? הייתי יכול להתגונן, אם הייתי חושב קצת לפני אז…זהו חץ האשמה.
החץ הראשון חיצוני, מישהו עשה משהו שהכאיב לי.
החץ השני פנימי, אני ממשיך לפגוע בעצמי.
וכך גם לגבי רגשות האשם שלי כהורה: הפעולות שלי הם תולדה של הרבה דברים – דפוסים, מה קרה לי בילדות, איך קמתי בבוקר, מה שעובר עלי ואפילו גלגולים קודמים.
כמובן, אני אחראי לפעולות ולמעשים שלי אבל פעמים רבות הסיבה לפעולה נעוצה הרחק אי שם (מה שכמובן לא מסיר את האחריות).
אחרי שפעלתי והבנתי שטעיתי אני יכול לעשות שני דברים:
אחד – כמו החץ השני, להאשים ולבקר את עצמי.
השני – לקבל את מה שקרה ולשאול את עצמי מה אפשר לעשות טוב יותר בפעם הבאה.
וכולנו רגילים לחץ השני ואז מגיעים גם השלישי והרביעי ועוד.
הבעיה היא שזה לא מועיל. עוד רגשות אשמה וביקורת עצמית לא הופכים אותי להורה טוב יותר.
קבלה של מה שעשיתי, כולל אחריות והתבוננות – מה קרה? למה זה קרה? מה אפשר לעשות טוב יותר פעם הבאה, יביאו אותי למקומות טובים הרבה יותר.
מה שמשפיע ישירות גם על הילדים ועל הבריאות שלהם.
אם אתם.ן זקוקים.ות לייעוץ, כתבו לי:
שלחו אלי ווטסאפ בלחיצה כאן >>
או התקשרו: 0526868768