ב-20 שנה האחרונות אנחנו חיים בתוך מהפכה של ממש. אמצעי התקשורת, הטלפונים הסלולריים, המחשבים, הגדג'אטים לא מפסיקים להשתכלל. אני זוכר שכשהייתי בצבא, חייל פשוט שזרוק בשטח ומתגעגע לחברה שלו, חלמתי שיהיה לי מין טלפון מיוחד כזה שבעזרתו אוכל לדבר איתה מכל מקום, מתי שרק ארצה. זה היה די מזמן וכשאני חושב על זה היום, תוך כדי קריאת מייל מהאייפון, התקופה הזאת, לפני עשרים ומשהו שנה נראית לי כמה פרה-היסטוריה.
האם באמת התקדמנו?
אין ספק שהתקדמנו, טכנולוגית לפחות. אבל תעצרו רגע ותנסו לחשוב – האם ההתקדמות הטכנולוגית הזאת, עם התחכום והנוחות שהיא מביאה, בעצם משרתת אותנו או אולי בכלל מגבילה אותנו?
התשובה בעיני מאוד לא חד משמעית.
מצד אחד, זאת התקדמות אדירה. אותו חייל מלא געגועים יכול להתקשר לחברה שלו מכל חור כמעט, אנשים מתעדכנים ומקבלים מידע כל הזמן והמידע הרבה יותר זמין וחופשי, אנשים יכולים להיות הרבה יותר גמישים ולעבוד כמעט מכל מקום והילדים שלנו זמינים לנו כמעט כל הזמן כשהם מתחילים לקחת איתם טלפון סלולרי.
ומצד שני הטכנולוגיה גם מגבילה אותנו. וכאן אני רוצה לשתף אתכם בחוויה שעברתי אתמול, שבעצם גרמה לי לכתוב את הפוסט הזה.
אחר הצהריים בפארק, עם הילד והסלולרי
יצאתי אחרי הצהריים עם אחד מהילדים שלי (בן 5) לבלות בפארק, רק אני והוא. ירדנו לפארק ענבה במודיעין, שהוא פארק גדול ויפהפה עם אגם והרבה מתקנים. כשמתחמם ויש יותר שעות אור, יותר ויותר הורים יוצאים עם הילדים ובאמת היו שם הרבה הורים וילדים. היתה שם ילדה שהתנדנדה והאבא נדנד אותה ודיבר בטלפון הסלולרי. היתה ילדה שגם התנדנדה והאמא בדקה משהו בסמארטפון. היה שם ילד ששיחק בחול והאמא לידו דיברה על ענייני עבודה וילדה שהתגלשה והאבא שלה בדק מיילים.
חלילה לי לשפוט או להיכנס לחייהם של אחרים, גם אני תופס את עצמי עושה את אותם הדברים לפעמים, אבל הפעם אמרתי לעצמי שאני 100% נטו עם הילד שלי ולא מתעסק בשום דבר אחר. זה זמן יקר מכדי לבזבז אותו על דברים שאפשר לעשות אחר כך.
כי כשהאבא מבלה זמן עם הילד שלו והוא מדבר בטלפון, הוא לא באמת איתו. כשהאמא הולכת לגן שעשועים עם הבת שלה ובודקת מיילים, היא לא ממש איתה.
הזמן נהיה הרבה יותר יקר
ההתפתחות הטכנולוגית גרמה למירוץ של החיים להיות מהיר יותר. אנחנו מבלים הרבה יותר בעבודה ופחות בבית וזמן עם הילדים הופך למצרך יקר מאוד. יחד עם זאת, גם כשאנחנו כבר מבלים איתם, הטכנולוגיה מפתה אותנו לעשות דברים אחרים וזה מסיט את תשומת הלב מהילדים, והם מרגישים את זה.
כשהייתי ילד, ואמא או אבא שלי יצאו איתי לגינה, לא היתה להם ברירה אלא להיות ב-100% איתי. היום אנחנו צריכים להתאמץ ולהתמקד כי כבר יש בחירה – הטלפון החכם או הילד ואי אפשר להיות עם שניהם ב-100%.
אז בפעם הבאה שיש לכם אחר הצהריים עם הילדים, בחרו לשים את הטלפון הסלולרי בצד ולהיות ב-100% עם הילדים. גם אם ביליתם שעה שאתם נטו עם הילדים, זה עדיף על 4 שעות כשאתם עסוקים בדברים אחרים במקביל.
נסו את זה ותרגישו בהבדל. אני מבטיח לכם שגם הילדים ירגישו.
אשמח לשמוע מה אתם חושבים, כאן למטה ב-"תגובות".
כ"כ נכון וחשוב לשמוע זאת שוב ושוב, וכל פעם מכיוון אחר.
בדיוק ייצאה כתבה על כך אתמול , בעיתון מגזין של מעריב-
– כותרת – " חכמים על חלשים" –
"אי-אפשר להתכחש לכך שהסמארטפונים שדרגו לנו את החיים לגמרי, אבל עכשיו,בעקבות מחקר ישראלי חדש,מתברר שהם הפכו אותנו ליצורים לא חברותיים, לא מנומסים ולא פרטיים. עובדה: מי שמסתובב עם סלולרי רגיל ,מהדור הקודם,נשאר אדם טוב" .
שנדע להשתמש בחוכמה ובמידה הנכונה.
תודה על התזכורת ,
ורד